משנת ארץ ישראל על משנה יומא ח׳:ו׳

6 מי שאחזו בולמוס – ביום הכיפורים או בסתם יום של חול, מאכילין אותו אפילו דברים טמאים – אם הוא מסתפק באוכל כשר הדבר עדיף, אך מותר לספק את תאוותו גם באוכל טמא. גם בנושא זה יש ביטוי לגישה המצמצמת: "מאכילין אותו הקל הקל" תוס', פ"ד ה ה"ד; ירו', מה ע"ב; בבלי, פג ע"א, כלומר, מנסים להאכילו איסור קל ורק אם אין הדבר אפשרי מאכילים אותו איסור חמור. הווה אומר, סכנת הנפשות אינה מבטלת את איסורי האכילה אלא רק דוחה אותם, ויש להימנע מלנצל דחייה זאת אלא לצורך המינימלי בלבד. בתלמודים ובמקבילות מובא סיפור על רבי יוחנן שאחזו בולמוס. בירושלמי שם מסופר שהוא אכל "מה דאשכח קדמוי, וקרון עלוי 'החכמה תחיה בעליה' " מה שהיה לפניו, וקרו לפניו.... החכמה היא ההלכה, והיא חייתה את רבי יוחנן. בתלמוד הבבלי ובמדרשים בבלי, פג ע"ב; קהלת רבה, פ"ז יט; קהלת זוטא, פ"ז י מסופר שהוא הצליח להימנע מחטא ולהרגיע את רעבונו בצורה "פסיכולוגית". הוא ישב למזרחה של תאנה, הרוח המערבית הביאה את ריח התאנים לפיו וכך נרגע. הסיפור מעיד על ההסתייגות מניצול ההיתר שבמשנה, ונשוב לכך להלן. החכמה לפי נוסחה זו היא התבונה הפסיכולוגית שבה השתמש כדי להרגיע את עצמו.

7 ההבדל בין המסורות הוא האם העורך רואה את תפקידו כאחראי על תיאור האמוראים וגדולי החכמים ככלילי השלמות וכדוגמה אישית למנהיגות שומרת הלכה, או שמא הוא מרשה לעצמו לתארם כדמויות אנושיות שגם להן יש חולשות, למרות גדלותן. ההבדל בין התלמודים אופייני לדרכם הכללית, אך הדבר מחייב עוד בירור וליבון.

8 עד שייאורו עיניו – שוב כמות האכילה תלויה בנפש האדם, ולא במדד אובייקטיבי חיצוני.

9 מי שנשכו כלב שוטה – נשיכת כלב שוטה היא סכנה רפואית מוכחת עד היום, ובימי קדם לא ידעו לה תרופה של ממש. פעמים מספר נזכרת נשיכתו של כלב שוטה כסכנה יום-יומית מוחשית ביותר, אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ורבי מתתיה בין חרש מתיר – לפי פשוטה המחלוקת היא בדבר תקפותה של התרופה. נראה שהיה מקובל שאכילת "חצר הכבד" היא תרופה לנשיכת הכלב. מלשון המשנה לא ברור במה נחלקו רבי מתיה בן החרש או מתתיה, לפי חלק מכתבי היד וחכמים, האם המחלוקת היא על טיב הרפואה המיוחדת הזאת, או שמא הם חולקים על השאלה הכללית יותר של ריפוי באכילה ביום הכיפורים. הבבלי מגדיר זאת "באלו אין בהם משום רפואה" פד ע"א, מכאן שהמחלוקת היא האם התרופה עוזרת. לדעת חכמים התרופה אינה יעילה ולכן אסורה, וייתכן שנחלקו האם ראוי לאכול טרפה לשם תרופה זו שספק עוזרת וספק אינה עוזרת. הירושלמי מספר על גרמני, עבדו של רבי יהודה נשיאה, שנשכו כלב שוטה ואכל חצר כבד ו"לא נתרפה מימיו" מה ע"ב. משמע שלא מת, אך נותר בעל מום. הירושלמי רואה בכך הוכחה לפקפוק בתרופה, ואולי זו דווקא ראיה לכוחה להציל נפשות, אם כי לא לרפא לחלוטין.

10 בספרות הרפואה ההלניסטית-רומית הכלב מופיע כחיית מרפא, והכלב עם הנחש הם בני לווייתו של אל הרפואה ושל הרופא ומסמלים אותו. אלא שכאן מדובר לא בסמל כללי אלא ברפואה ספציפית.

11 מחלוקת דומה מצויה לגבי יציאה עם קמֵע בשבת, וקבעו חכמים שמותר לטלטל קמע שכבר נוסה בהצלחה משנה, שבת פ"ו מ"ב. כך פירשו את המשנה קדמונים. בעידן המודרני כבר היה מקובל שהתרופה אינה יעילה, ופרשנים התחבטו כיצד התיר חכם להשתמש בתרופת אליל ולהאכיל לשם כך טרפה. על כן ביארו שגם לדעת רבי מתיה בן החרש התרופה אינה מועילה, אך היא מועילה מבחינה פסיכולוגית ומרגיעה את החולה. זהו הסבר מודרניסטי ואפולוגטי, ומן הראוי לדחותו. אין לשפוט את כוחם של חכמים לאור הישגי המדע המודרני, ואין לפרש את דברי חכמים על רקע תפיסות מודרניות. חכמים פסקו לפי רמת הרפואה המוכרת להם, ומתוך אבחנה זו הם המורים הלכה לדורות הבאים.

12 ועוד אמר רבי מתתיה בן חרש החושש בפיו – מי שיש לו כאב גרון. בנוסח הדפוס "החושש בגרונו", ברם זה נראה כתיקון נוסח, ופיו הוא גרונו, מטילים בתוכו סם בשבת – באופן כללי נאסר לתת תרופות בשבת. החשש הוא שמא ירקח סממנים, אך מי שחולה בגרונו נחשב כבר לחולה מסוכן, או ספק מסוכן. התלמוד הבבלי מעיר שחכמים אינם חולקים על רבי מתיה בן החרש פה ע"ב. הצגת המימרה כדעתו של רבי מתיה נובעת מכך שהוא ניסח את ההלכה, או שעורך המשנה ציטט מקור שהוא שובץ בו.

13 רבי מתיה בן החרש היה מצעירי דור יבנה. יחד עם חבריו נשלח לתפוצות כדי להפיץ תורה, כנראה עוד לפני גזרות הדת ומרד בר כוכבא. הוא נשלח לרומי, ובית הדין שהקים נמנה עם בתי הדין המהוללים שהיו בדור יבנה: "תנו רבנן: צדק צדק תרדֹף – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד... אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי..." בבלי, סנהדרין לב ע"ב. מתורתו נשמר מעט, בעיקר בזכות חכמי דור אושא שביקרו ברומי. אחד המבקרים ברומי היה רבי אלעזר ברבי יוסי שמסר לו מחידושי ארץ ישראל ואולי אף העביר מתורתו לארץ.

14 מפני שהוא ספק נפשות – ספק נפשות הוא מונח הלכתי, מעין מטבע לשון המופיע כאן לראשונה.

15 וכל ספק נפשות דוחה את השבת – אף זה מטבע לשון החוזר במקורות. החידוש ההלכתי הוא שמצב של ספק הופך לסטטוס הלכתי כשלעצמו. בדרך כלל ספק הוא מצב ביניים, והיה מקום לצפות שבמקרה של ספק נפשות יומלץ להמתין ולראות אם הספק הופך לוודאי יותר, ורק אז לחלל שבת. היה מקום לצפות לכך שספק נפשות יידחה מפני עברה ודאית. ההחלטה שספק נפשות דוחה שבת מעידה על חומרתו של חשש איבוד נפש מישראל. ההלכה העקרונית וביטוייה הספרותיים תידון בסוף המשנה הבאה.